בשנות התשעים של המאה העשרים קמה תנועת הפמיניזם המזרחי. התנועה קמה מתוך כוונה להתבחן מן הפמיניזם האשכנזי הבורגני. עצם פרישתן של הפמיניסטיות המזרחיות אל מול ״הישראליות״ האשכנזיות, כפתה עליהן דימוי של מתבדלות. האידיאולוגיה שלהן ביקשה להפוך את המשוואה מ-נחשלות למנוחשלות, ברוח ספרו של שלמה סבירסקי, וחברה לנשים מהשוליים החברתיים של ישראל.
הכנס הראשון במעלות בשנת 1999 היה בסימן שנת הפועלות ועודד נשים מנוצלות להתארגן בוועדים ולהיאבק על זכויותיהן הסוציאליות. תנועת "אחותי" שנוסדה שנה לאחר מכן ליוותה את מאבקן של נשים במפעל הטקסטיל בנגב, ומספר שנים לאחר מכן תמכה במאבקה של ויקי כנפו, שקראה תגר על מדיניות קפיטליסטית פרועה שפגעה באימהות יחידניות.
בעשור השני הפמיניזם המזרחי הרחיב את פעילותו לתחומי תרבות ואמנות, ומכוח מיקומו בדרום תל אביב, גם לפעילויות תמיכה בנשים שחיו בשוליים שבשוליים, כגון פליטות, ניצולות זנות, ואף מאבק נגד התחנה המרכזית ״החדשה״ והגנה על זכויות דיור כנגד טייקוני נדל״ן ופינוי תושבים מגבעת עמל וכפר שלם, מאבקים שנמשכים גם היום.
פמיניסטיות מזרחיות בנות ימינו שואבות השראתן מדור סבתות כויקי שירן, זכרה לברכה, ששם ספרה "שוברת קיר" משמש השראה לשמה של התנועה האזרחית-פמיניסטית החדשה שיוצאת מהדפים הוירטואלים לפרהסיה הממשית. מהתנועה החדשה ומפרוייקטים רבים אחרים עולה דור של פמיניסטיות מזרחיות רדיקאליות, נשכניות וחסרות מנוח. הן מפגינות פמיניזם שדבק בסיוע לעניים ועניות כי ניתקו להם את החשמל, נאבק למען ילדים שצבע עורם אינו בהיר, מאבק על פינוי מדיור ציבורי וכמובן, מאבק שזרועותיו פשוטות לחבק את אלה שהקהילה הלהטב"קית מתקשה להכיל.
זהו פמיניזם מתוחכם שמכיר את מערכות השלטון ולא נרתע מלהעז פנים כלפיו בכל אמצעי המחאה העומדים לרשותו. זהו פמיניזם שמגיש בג״צים, מפגין על קיר ביתו של שר האוצר, נוקט באמצעים אמנותיים, ביצירת תערוכות ואירועי תרבות ואמנות חתרניים שמטרתם להאיר בהתמדה פינות אפלות בהן חיים אנשים שקופים. לוחמנותו של פמיניזם מזרחי זה ניכר גם בפרוייקטים כמו: קבוצת הפייסבוק ׳ג׳דעיות- מדברות פמיניזם מזרחי׳, ו׳לא נחמדים לא נחמדות׳, תנועה אותה יסדה הפעילה והיוצרת כרמן אלמקייס עמוס אל מול מחאת רוטשילד ב-2011. כרמן אף עשתה את שפמיניסטיות מזרחיות אחרות נרתעות ממנו, הפשילה שרוולים וצעדה לתוך הזירה הפוליטית כמועמדת מספר 6 ברשימת גשר לכנסת ה-22 ב-2019.
פמיניסטיות מזרחיות היום רואות עצמן חלק מנשות המזרח התיכון. הן אינן מתנצלות, ואינן סובלות מטהרנות יתר של שמאל. הן מסורתיות וחילוניות, נאבקות לצד אלו הזקוקים וזקוקות לתמיכה במאבק במנותק מבחירותיהם המפלגתיות ולצד פלשתיניות וחרדיות שעולות לקברי צדיקים ועל קירותיהם מתנוססים תצלומים של בבא סאלי. כל עוד יש עוול שצריך לתקן אין סתירה בין המאבקים. אין גם סתירה בין מוזיקה מזרחית, היפ הופ, שרית חדד ושירה ישראלית. מה שקובע הוא קולם הצלול של הכאב והעלבון של בנות אנוש ובניו.
חותמן של פמיניסטיות מזרחיות מבצבץ עתה מכל עבר בזירה הציבורית: באקדמיה, במשפט ובתקשורת. תמונתה של רונית אלקבץ ז״ל מתנוססת במעגלים פמיניסטיים מזרחיים כאייקון שמשרה מרוחו על הפמיניסטיות האמיצות הנושאות קולן בצעקה, כפי שרונית עשתה וציוותה. מאבקן של מאות פמיניסטיות מזרחיות מגיח מכל פינה בה מתחולל אי צדק חברתי בכלל ואי צדק כלפי נשים מוחלשות בפרט.
פני יאנוס, פמיניסטיות מזרחיות מביטות אל העתיד כדי לתקן את החברה אך גם אל העבר כדי לרפא פצעים. פרויקט מפואר שמצוי בשלבי הקמה הוא מיזם "האזרחיון" – ארכיון דיגיטלי ראשון מסוגו בישראל, לתיעוד מאבקים חברתיים, בהובלת עורכת הדין ספיר סלוצקר-עמראן. הוא נושא אמירה חתרנית להצלת חמרים ששרדו מפרוייקט המחיקה השיטתית של תולדות המחאות בישראל ותובע את עלבונו של הפרק ההסטורי על ושל מזרחים ומזרחיות בישראל.
הפמיניזם המזרחי הרחיב צעדיו, וחותמו החל ניכר בארץ ובעולם. פעילות מזרחיות זוכות היום להכרה בינלאומית. נשים ככרמן אלמקייס עמוס וספיר סלוצקר עמרן מככבות בין האקטיביסטיות המשפיעות מעל דפי עיתון פורבס 2020 והן רק שתיים מתוך עשרות רבות של פעילות שעוול מצית בעצמותיהן אש בוערת והן נתונות להשיג את מה ששלהן אך נגזל מהן.
בימים אלה חוגגות הפמיניסטיות המזרחיות בנות הדור השלישי את ההשקה לתערוכה ״נערים על כסאות פלסטיק״ ואת תנועת ״שוברות קירות״. אין הן נעצרות להתפלפל על מיהי מזרחית או מהו פמיניזם מזרחי, בכל מקום בו יש עוול, שם מתעורר הפמיניזם המזרחי לפעולה. תקצר היריעה מלתאר את הנשים המפארות את הפמיניזם המזרחי ומביאות את שמעו לכל מקום בארץ ובעולם. הנשים הפמיניסטיות המזרחיות ומזרחיות מהקהילה הגאה מבינות עצמה וכוח ועושות בהם שימוש ללא רתיעה וללא בושה. נשים שממלאות את ליבן של דור הסבתות של הפמיניזם המזרחי, ואני בתוכן, גאווה, שמחה ותיקווה.
פרופ' הנרייט דהאן כלב היא המייסדת ויושבת הראש הראשונה של התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון
לקריאת הטור המלא באתר שיחה מקומית לחצו כאן