בשעה חמש לפנות בוקר ה-30 באפריל 1948 כבר לא היה איש בכפר סלמה מלבד קשישה עיוורת. אנשים חסרי כל בגלותם.ומעברות עשו להם ומעברות עשו לנו, פליטים פליטים על האדמה, ערבים בני ישמעאל ויהודים שרק הגיעו מהמשרק והמגרב. עוד נשמע מרחוק בכי התינוקות והמדינה תשכן תימנים ועיראקים על חורבות הכפר. 34 שנים יעברו עד הגירוש השני. אלוהים יעניש את נותני הפקודה לגרש את תושבי כפר שלם ולהרוס את בתיהם עד עפר. הזעם חבוי בתמונת מותו של שמעון יהושע זכרונו לברכה מדמם על גג ביתו ב-23 בדצמבר 1982, בעת הפינוי האכזרי בשכונה, רגע לאחר שקצין משטרה ירה בו כשהוא מתנגד להריסת הבית. העץ החוצה את התמונה פורץ מתוך גופו, זקוף וגאה, זכר למאבקו העיקש. מאחוריו אחיו עומד כפוף, מביט בהלם במותו, אוחז בקבוק, אולי בקבוק תבערה, רמז לנקמה. בימים הבאים ייצאו ההמונים משכונות הארגזים והתקווה ויבעירו את העיר הלבנה. גם בשנות ה-70 הניצוץ התחיל מהמאבק על הבית. האש הוצתה בכיכר ציון כשפינו את תושבי ממילא, ימין משה ושכונות מזרחיות אחרות, והפנתרים יצאו מהגטאות למרכזי העיר להגן על כבודם. הם הבינו מה שאחרים מבינים רק ביום שהם מקבלים את צו הפינוי, חלקנו בבניין הארץ הוא ערבוב הטיח וריצוף, לא במציאת נחלה.
להמשך קריאת הטור באתר המעברה לחצו כאן
בתמונה: שמעון יהושע ז"ל מדמם על גג ביתו ב23 בדצמבר 1982
צילום: שלום ברטל