המסה עוסקת בהפגנות שנערכו עם התפרצות הקורונה, הטלת הסגר וההגבלות על התנועה. בחלקה הראשון משמש המושג "ראווה", שהציע גי דבוֹר , לאפיון תיווכם של היחסים החברתיים והפוליטיים של המחאות בעת הזאת דרך דימויים וצורות הופעה. בחלקה השני, באמצעות השוואה בין תצלומים מהפגנות שונות, מוצג הקשר שנוצר בין המראה החזותי והאפשרויות הטכנולוגיות של הייצוג וההצגה ובין הגיונה הפוליטי של ההפגנה.
המושג "ראווה" שימש את דבור לתאר את הניכור שחווים א.נשים כשהמציאות מתוּוכת דרך מכשיר הטלוויזיה וגם דרך דימויים כוזבים. יש לו מקום מרכזי בביקורת של דבור על חוסר השוויון החברתי ועל מנגנוני התרבות המניעים לדה-פוליטיזציה של היחסים החברתיים. לעומת דבור, המאמר מציע לראות בהפגנות הנוכחיות, המתבססות על רשת האינטרנט והרשתות החברתיות, הפגנות ראווה. רשת ההבחנה בין הצופים למוחים קורסת; הדימויים ברשתות החברתיות, גם הלא-מציאותיים שבהם, מעצבים את חייהם הפוליטיים של המשתמשים ברשתות אלו. כך, המודעות הגוברת של פעילים ומוחים לתוצרים החזותיים וליצירתם משפיעה על פעילוּת המחאה ומעצבת אותה בזמן התרחשותה. במסה מנותחים שלושה תצלומים: האחד מהפגנת הדגלים השחורים בכיכר רבין, השני מהפגנת זום של תנועות ״שוברות קירות״ ו״כאןתוקם״ בבית מנכ״ל שר האוצר, והשלישי מההפגנות בבלפור. באמצעות השוואה בין שלושת הדימויים מוצגת השפעתה החברתית והפוליטית של המגיפה על צורות הייצוג הפוליטי האזרחי.
לקריאת המאמר המלא של ד"ר רותי גינזבורג בכתב העת תיאוריה וביקורת לחצו כאן