האקטיביסטיות ששברו את תקרת הבטון מכשירות נשים מוחלשות להנהיג מאבקים

כרמן אלמקייס-עמוס וספיר סלוצקר-עמראן נפגשו במחאה של 2011 ומאז לא היה מאבק חברתי שלא השתתפו בו. בתקופת הקורונה הן הקימו את "שוברות קירות", תנועת שטח פמיניסטית, שמכשירה נשים מהפריפריה להנהיג מאבקים חברתיים, אותה הן מנמקות: "יש חשיבות לתנועה שלא מונהגת בידי גברים אשכנזים שצמחו בצבא, אלא בידי שתי נשים מזרחיות, לסביות, מבית מסורתי, דור ראשון להשכלה גבוהה, שלא גייסו כסף מאבא"

לקריאת הכתבה המלאה של העיתונאית מרים אלונה אילוז באתר Ynet לחצו כאן

רק ב-2005, שנה לאחר מותה של החוקרת והאקטיביסטית ד"ר ויקי שירן, התפרסם ספרה "שוברת קיר", ורק אז נודע למוקירי זכרה שבין העיסוקים הרבים שמילאו את יומה, כתבה גם שירה, אפילו טובה. באותה שנה היתה כרמן אלמקייס בת 25 והתגוררה בתל אביב, וספיר סלוצקר היתה רק בת 15 וגרה עם הוריה באורנית. הן לא הכירו ולא ידעו זו על זו, ושתיהן לא ידעו עד כמה השיר הזה, ובכלל, דמותה של שירן המנוחה, יהיו דומיננטיים במסלול החיים שבחרו לעצמן.כרמן אלמקייס-עמוס כבר בת 42, חיה בבת ים עם בתה, עמנואל-רנה בת השנתיים וחצי, ובת זוגה הבימאית. היא נולדה וגדלה באשקלון בבית פוליטי-חברתי. אביה, מיכאל, היה פעיל בליכוד, ממקימי מפלגת "גשר" בראשות דוד לוי, וממקימי מפלגת "ישראל הצעירה" ב-1962, שמטעמה היה מועמד לכנסת. ילדותה עברה עליה בשכונת גבעת ציון. אף שהייתה תלמידה טובה במסגרת "תוכנית האינטגרציה" באשקלון, היא נשלחה לתיכון המקצועי "אורט שער הנגב", למגמת מטפלות. שם, על בשרה, היא חוותה את מה שיהפוך לימים אחד המאבקים המרכזיים שלה – המאבק בהסללה החברתית. לאחר שנה היא נשרה מביה"ס המקצועי ועברה להתגורר עם אחותה בתל אביב. היא למדה ליצנות רפואית, ועדיין מתנדבת בתפקיד הזה בבית החולים איכילוב ובבתי אבות. במקביל, למדה משחק ותיאטרון בתל אביב, לצד לימודי תקשורת וקולנוע במכללת עמק הירדן. בין לבין הכירה את ד"ר קלריס חָרְבוּן, היום מרצה למשפט בינ"ל באוניברסיטת AUI הבינלאומית במרוקו וראש לימודי מגדר. חָרְבוּן גייסה אותה לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", בה החלה להתנדב בשנת 2009. בשנת 2010 כבר השתתפה כפעילה מרכזית במאבקי דיור ובמאהלי מחאה בשכונת ג'סי כהן בחולון, ברמלה, בלוד, בשכונת התקווה בתל אביב ובבית שאן, ואיתם הגיעה אל המחאה החברתית הגדולה של 2011, בדיוק החודש לפני עשור, שם פגשה לראשונה את ספיר. https://lps.ynet.co.il/yframe/newsletter_article/ספיר סלוצקר-עמראן, היום עורכת דין בת 30, נולדה כפעילה חברתית ממש שם, במאהל המחאה ברוטשילד, ולאחר מכן במאהל המחאה בראש העין. קול קורא אקראי הביא אותה זמן מה לאחר מכן אל מאהל המאבק בשכונת התקווה, שבהמשך התגבש לפורום "גוש הפריפריות הארצי – חסרי דיור ודיור ציבורי". כמה חודשים לאחר מכן הקימה אלמקייס-עמוס את תנועת "לא נחמדים / לא נחמדות", שהורכבה מפעילות ופעילים ממאבקי הדיור בשכונות וממאבק הדיור הציבורי. בזמן הזה החלה סלוצקר-עמראן ללמוד משפטים, ולעבוד במקביל בקשת הדמוקרטית המזרחית. הפעילות החברתית אומנם הפגישה ביניהן, אבל הדמיון ונקודות ההשקה הוטבעו כבר בביוגרפיה האישית שלהן: שתיהן נשים מזרחיות, לסביות, מבתים מסורתיים, ושתיהן חוו תהליך לא קל של יציאה מהארון בפני בני משפחה (כרמן יותר, ספיר פחות). שתיהן הגיעו ממעמד הביניים הנמוך, כרמן בשיכונים של אשקלון וספיר באורנית. אם לא די בזה, שתיהן הוסיפו לשם המשפחה שלהן את שם משפחת נעוריה של אמא שלהן. עד 2020 הספיקו השתיים להוביל ולהשתתף בעשרות מחאות וארגונים חברתיים. יצאו להפגנות, התארחו בוועדות הכנסת, מחו על מצוקת הדיור הציבורי, נאבקו לצד תושבי שכונות נגד מהלכי פינוי, פעלו נגד גזענות והפגינו נגד אלימות משטרתית. הן היו פעילות מרכזיות במחאת הקהילה הגאה למען שוויון, במחאה נגד מתווה הגז, בדרישה הציבורית להשבתו של אברה מנגיסטו מידי חמאס, בלובי למען שחרורו של יונתן היילו, במאבק להכרה באחריות המדינה להיעלמות ילדי תימן, המזרח והבלקן, וגם במאבק להנגיש את נחל האסי לציבור הרחב. זו רק רשימה חלקית, כי באמתחתן שורה של מאבקים מרכזיים ומדוברים נוספים.כך גם היכרתי אותן לראשונה, בחסות צעדיי הראשונים כפעילה חברתית ב-2013. היה זה בהפגנה נגד קיצוץ קצבאות הילדים, שהתקיימה מול ביתו של שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד. שתיהן נפצעו שם, לאחר שהמשטרה עצרה אותן באלימות. מאוחר יותר הן הגישו במח"ש תלונה על הטרדה מינית ואלימות נגד השוטר שתקף אותן, ויזמו דיון מיוחד בכנסת על אלימות משטרתית.

הצפה בבקשות לעזרה

לאורך העשור צברו השתיים גם הכרה ציבורית והערכה, ושמותיהן התחילו להופיע בקביעות בדירוגים שונים של נשים ישראליות בעלות השפעה על החברה. בשנים האלה סלוצקר-עמראן מסיימת את התואר השני במשפטים בהדגשת זכויות אדם, ואלמקייס-עמוס יוזמת אירועי אמנות אקטיביסטיים, מועמדת לכנסת מטעם העבודה-גשר ויולדת את בתה. ביחד ולחוד, שימשו השתיים במשך עשור מעין לשכה אזרחית עצמאית לפניות ולצרכים של הנשים והאנשים המוחלשות והמוחלשים ביותר בחברה הישראלית. נראה שאין קבוצה מקופחת שהשתיים לא זינקו להגן עליה בגופן, לגייס למענה תמיכה ומודעות בתקשורת ובכנסת, ולזעוק את זעקתה.ואז הגיעה הקורונה.מה עושות פעילות חברתיות נמרצות שנכפה עליהן סגר? אלמקייס-עמוס: "כבר ביום השלישי לסגר אנחנו מוצפות בפניות ובבקשות לעזרה, הרבה יותר מהרגיל. מחסור במזון, בטיטולים, ניתוק חשמל, צו פינוי מדירה, אלימות משפחתית בעצם, כל הנושאים בהם אנו עוסקות בשגרה, אבל במכפלות ובעוצמה רבה יותר, והכל דחוף והכל חשוב". סלוצקר-עמראן: "בסגרים, הפערים והכשלים בחברה בלטו והפכו אקוטיים ומיידיים, מה שהגדיל את הבקשות לעזרה. לנו זה חידד את התובנה שאנחנו לא יכולות להמשיך ולפעול כפי שפעלנו עד היום. אם אנחנו רוצות לספק עזרה משמעותית ולטווח ארוך, אנחנו חייבות לבנות מערכת מאורגנת ומסודרת, שתספק תמיכה רחבה ולא תהיה תלויה רק בשתינו. לכן הקמנו את שוברות קירות". למה לשבור אם רוצים לבנות? אלמקיים-עמוס: "השם בא מהשיר 'שוברת קיר' של ויקי שירן: 'אִשָּׁה שׁוֹבֶרֶת קִיר, קוֹרַעַת לַיָּם, רוֹצָה אֲוִיר'. כל מי שנאבקה לשרוד מכירה היטב את ההרגשה הזו, שאין אוויר לנשימה. שאם היא רק תצליח לשבור את הקיר שמלפניה, שעוצר מבעדה, ייכנס אוויר שיפיח חיים ויסדיר את הנשימה. וכמובן, גם מהתפיסה החברתית והפוליטית של שירן. היא ההשראה שלנו. באמצעות השם הזה אנו מתחברות אל מי שהיו לפנינו, לומדות מניסיון העבר וממשיכות בדרך הזו: להיות תנועת שטח פמיניסטית, שמקדמת קמפיינים ציבוריים ואקטיביזם קהילתי, במימון הציבור ולמען הציבור"."הבנו שבמקרים רבים פעילות חברתית או פוליטית מתחילה בלי כוונת מכוון, אלא מתוך מאבק אישי. גילינו גם כיצד אישה שהחלה במאבק מהמקום האישי, זוכה להעצמה רבה כאשר היא פועלת באותה צורה גם למען נשים אחרות. ידענו ששתינו לבדנו לא נוכל לתת מענה לכל כך הרבה פניות, וחשבנו איך אנחנו מייצרות מענה מהשטח למצוקות של אנשים. איך אנו רותמות נשים, שהחלו ליזום סביבן מהלכים קטנים, ומאפשרות להן להגדיל את המערך שלהן באופן שיאפשר להן להמשיך לסייע לאחרים. היעד היה להבטיח שכל אישה כזו תדע לומר לשכנה שלנו לאן צריך לפנות כשדוחים אותה שוב ושוב בוועדה לדיור ציבורי, גם בלי להפגין, לנסוע לכנסת או לרוץ לתקשורת. אם זה יצליח, חשבנו, נוכל להתרחב אולי לתחומים נוספים, לצרף מאבקים, לצבור כוח פוליטי. לא מפלגתי – פוליטי"."לא לקחנו שקל מהמדינה, מקרנות או ממדינות זרות. הציבור, שמכיר את האקטיביזם שלנו ואת ההישגים שלנו לאורך השנים, תורם לנו באופן קבוע מדי חודש. נכון לעכשיו יש לנו כ-450 תומכים קבועים. זו אמנם רק טיפה בים ביחס להיקף הפעילות שלנו וביחס למטרות, אבל זו התחלה נהדרת, ואותנו זה מרגש מאוד שהמימון שלנו מגיע מהציבור עצמו"

ספיר סלוצקר
כרמן אלמקייס עמוס

צילום: יובל חן.

מי מממן את הארגון? אלמקייס-עמוס: "שוברות קירות היא חל"צ, כלומר חברה לתועלת הציבור, והיא רשומה ברשם החברות. הגדרנו אותה 'תנועה חברתית שורשית', שזהו מושג הלקוח ממדעי המדינה, אשר מתאר יוזמה חברתית שצומחת בטבעיות מתוך הקהילה – בשונה מתנועות שמוקמות בידי גורמי כוח מסורתיים. "כשוויקי שירן שמעה הסברים ותירוצים כמו 'לא מצאנו דוברת מזרחית לפאנל' היא אמרה 'אין דבר כזה, לא מצאת. מצידי תביאו את מוכרת הפלאפל'. באמירה הזו אין היררכיה. אין הדרה רק בגלל שאין לך תואר או כי את לא יודעת אנגלית או כי את לא רהוטה מספיק. מנגד, יש כאן הכרה ביחסי הכוח. שירן החזירה את האחריות למדירים, לקובעי המדיניות שהחליטו שלאלה צריך לתת יותר ולאחרים פחות. "ב'שוברות קירות' יש לנו דירקטוריון שמורכב מפעילות חברתיות, נשות אקדמיה ומומחיות בתחומים שונים. יש ועדות מייעצות וגם צוותי פעולה, שלכל אחד יש התמחות שונה ומשימה שונה: בניית קהילות, ניו-מדיה, תכנון, מלחמה בעוני, קורת גג, מיגור אלימות פיזית ומינית, כליאה ושיקום, ויש גם צוות שכל המשימה שלו היא להקים ארכיון דיגיטלי שיתעד את המאבקים החברתיים בישראל. "צירפנו לא מעט נשים ואנשי מקצוע בתחום המשפט, מיצוי הזכויות, רווחה, דיור, עבודה סוציאלית ועוד. הצטרפו אלינו פעילות ופעילים רבים מכל המאבקים לאורך השנים, כולם נשים וגברים עתירי זכויות וניסיון בשטח, מה שאוטומטית מקל עלינו ומאפשר לנו להתרחב, גם למאבקים נוספים וגם התרחבות גיאוגרפית וכמותית."לא לקחנו שקל מהמדינה, מקרנות או ממדינות זרות. הציבור, שמכיר את האקטיביזם שלנו וההישגים שלנו לאורך השנים, תורם לנו באופן קבוע מדי חודש. נכון לעכשיו יש לנו כ-450 תומכים קבועים. זו אמנם רק טיפה בים ביחס להיקף הפעילות שלנו וביחס למטרות, אבל זו התחלה נהדרת, ואותנו זה מרגש מאוד שהמימון שלנו מגיע מהציבור עצמו".

מחאת האסי ושחרור נשים שהרגו בני זוג

מעבר לאידיאולוגיה, יש גם הישגים בפועל? אלמקייס עמוס: "ראשית, אנחנו ממשיכות לסייע לכל מי שפונה אלינו, רק בווליום גבוה יותר ובאופן מאורגן. זה כולל סיוע בסלי מזון בחגים וגם באופן שוטף; טיפול בניתוקים מרשת החשמל וטעינה של מוני חשמל; טיפול בצווי פינוי, תרומות טיטולים, בגדים, מזון לתינוקות, רהיטים, מוצרי חשמל ואפילו מזגנים משומשים. "בקורונה היתה דרישה מוגברת למחשבים ניידים ולסמארטפונים, בגלל הלמידה מרחוק, אז גייסנו ותרמו לנו מחשבים וסמארטפונים והעברנו למשפחות. יש לנו מתנדבים ששיפצו דירות למען אמהות יחידניות, נכים וקשישים בדיור הציבורי, כי עד שהמדינה תפעל באמצעות עמידר הבית יכול להתפרק. "300 משפחות ביפו קיבלו צווי פינוי, בהם גם ראודה אבו ח'אטר, נפגעת אלימות במשפחה. זהו דפוס פעולה של המדינה מול אזרחים ערבים ומזרחים. ביפו, כמו בגבעת עמל, תל כביר, שכונת הארגזים ועוד – המדינה מוכרת ליזמים את הבתים, יחד עם הדיירים בתוכם. היזמים מקימים שם אלפי יחידות דיור וגורפים מאות מיליונים, בלי להבטיח את זכויות הדיירים המקוריים. מובן שהצטרפנו גם למאבק הזה, יצאנו להפגין במאי האחרון ואנו ממשיכות בפעילות מול המדינה. "שיתפנו פעולה עם הגג הוורוד – מקלט חירום לצעירות וצעירים להט"ב, הכנו ארוחות לפסח לשוהים ולשוהות שם. במקביל לסיוע חירום, לגיוס תרומות ולהפגנות – המומחיות והפעילות שלנו מסייעות בייעוץ משפטי, במיצוי זכויות, בהתמודדות מול גורמי הממסד השונים ומשתפות פעולה עם החמ"ל החברתי, פורום הדיור הציבורי ומרכז אדוה. כך, למשל, הצלחנו לקדם מול משרד השיכון הקלה בתהליך קבלת הזכאות לסיוע בשכר דירה".סלוצקר-עמראן: "בזכות הרקע המשפטי שלי והעובדה שהובלתי את המאבק לשחרור יונתן היילו, יזמנו קמפיין הקורא לשחרור נשים המרצות עונשי מאסר ארוכים בגין עבירות של הריגה ורצח בני זוגן, שהתעללו בהן. מדובר במקרים שלא טופלו בידי רשויות הרווחה והמשטרה. כך הצלחנו לשחרר את דלאל דאוד והמשכנו להפגין, להתראיין, לפנות לגורמים המטפלים ואז שוחררו גם סימונה מורי, ונסרין מסראווה. אנחנו כעת בעיצומו של קמפיין הקורא לשחרורה של אריקה פרישקין. "בחודש שעבר קיימנו תערוכת צילום של כרמן – נערים על כיסאות פלסטיק. ההשראה היתה תמונה שפורסמה בפייסבוק בספטמבר 2020, בה נראו צעירים יושבים על כיסאות פלסטיק ליד הבריכה בניר דוד. חלקם לא קשורים כלל למאבק סביב נחל האסי, אבל כולם שחומים. התמונה הזו יצרה עליית מדרגה במתקפה הגזענית על פעילי המחאה. כינו אותם 'אנסים', 'ערסים', 'פושעים'. אנשים הציעו להרעיל את המים, לירות בהם. היו שהתנדבו להגיע חמושים 'ולהגן' על הקיבוץ מפני האויב האכזר – כלומר אותם נערים שרוצים לטבול בנחל, ששייך לכל הציבור. זה זעזע את כולנו. כרמן יצרה מהתגובות תערוכה, ופעילי המחאה השתתפו באירוע הפתיחה. היה מרגש". "יש חשיבות לתנועה אזרחית שלא מונהגת בידי גברים אשכנזים שצמחו בצבא, או נשות עסקים עשירות, אלא בידי שתי נשים מזרחיות, לסביות, דור ראשון להשכלה גבוהה, שלא גייסו כסף מאבא או ממשקיעים, והתקרות שלהן לא היו מזכוכית אלא מבטון. והן לא 'מטפלות' בעוני, במצוקת הדיור, בפינויים או בנפגעות תקיפה מינית, אלא פועלות, נאבקות, לומדות ומבלות עם עניים, חסרי הדיור, מפונים, נפגעות ונפגעים"

כרמן אלמקייס עמוס וספיר סלוצקר

מלמדות נשים שפונו מביתן להתראיין בטלוויזיה

"אנחנו לקראת סיומו של מחזור ראשון בתוכנית 'שגרירות' ע"ש לואיז כהן ז"ל (אינטלקטואלית ופעילה מזרחית). התוכנית הזו נולדה משיתוף פעולה שלנו עם 'כאן זה לא אולפן', בית ספר ללימוד ערבית, עברית ואנגלית דרך המשגת מושגים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. 30 שעות אקדמיות של לימודי אנגלית וסטורי-טלינג לפעילות חברתיות הנאבקות בעוני. הן לומדות כיצד יעיל יותר להציג את הסיפור והמאבק שלהן בתקשורת, במשלחות לחו"ל, בהרצאות ובסדנאות. אישה שיש לה צו פינוי מהבית שיכולה לבנות סביב זה הרצאה, או נפגעת אלימות במשפחה שיכולה פתאום להתראיין ולעשות את זה בעברית ואנגלית וערבית – זה משנה חיים, יוצר הזדמנויות ומעודד קשרים חדשים. וכל זה בשנה של קורונה? סלוצקר-עמראן: "לכן אנחנו קוראות לעצמנו תנועת שטח ולא ארגון. אנחנו לומדות ממי שהיו לפנינו, מעבירות הלאה וממשיכות ללמוד יחד. כמעט בכל שבוע יש לנו הרצאה, או כנס, או דיון בנושאים רלוונטיים. בכל מאבק אנו משלבות עבודה משפטית, פרלמנטרית, תקשורתית, לצד פעולות ישירות והפגנות, ומקפידות לכלול אירועי תרבות שמשלבים אקטיביזם".מה הלאה? אלמקייס-עמוס: "אוניברסיטת הרווארד הזמינה אותנו להשתתף בתוכנית 'לימודי קונפליקט ושלום' בבית הספר לדתות וחיי ציבור שלה. ההתמקדות תהיה בבניית ארגון קהילתי. ספיר נוסעת לשם בחודש הבא לתשעה חודשים".סלוצקר-עמראן: "זו לא תוכנית לתואר אקדמי, אבל זו בחירה חשובה, של אוניברסיטה נחשבת, הידועה ביצירת חממות לקידום מיזמים כאלה. תהיה לי הזדמנות להכיר ולעבוד עם תנועות שטח דומות מרחבי העולם, ללמוד ממרצים וחוקרים בעלי שם עולמי בבניית ארגונים קהילתיים, לפגוש את הקהילה היהודית ולהכיר לה את הפעילות שלנו".אלמקייס-עמוס: "בשבועות הקרובים יש לא מעט פעילויות. את סיום תוכנית 'השגרירות' נקיים במתכונת המפגשים של TED ונעביר בשידור חי בזום ובפייסבוק. את אירוע הלילה השחור, מרתון אמנות ואקטיביזם של תנועת 'לא נחמדים / לא נחמדות' נקיים באמצע אוגוסט. נקיים חפלה מיוחדת עם יהודה קיסר ולהקתו, ונערוך מופע של שירה קווירית מזרחית. סלוצקר-עמראן: "אנחנו עושות פעילות מאוד חשובה ומאוד סיזיפית, אבל מי שמקבל חשיפה זה מי שיש לו גישה לכסף, לתקשורת או לברנז'ה מסוימת. אנחנו לא מצליחות להגיע לקהל רחב מספיק. היינו רוצות שנשים לא יישארו לבד עם הבעיות שלהן, שיפנו ויצטרפו לקהילה של 'שוברות קירות', אפילו רק לנושא שרלוונטי להן. שהן יוכלו לומר מה הן צריכות ברמה האישית וסוף סוף יהיה מי שגם יסייע. כך נדע מה אנחנו יכולות לעשות כדי לשנות מדיניות ואיך נוכל לאפשר להן ללמוד ולמנוע דור רביעי לעוני. לזה צריך חשיפה גדולה והרבה מודעות ציבורית"."החלום הוא על תנועה חברתית ארצית, ענקית, בהנהגת נשים משולי החברה, שהפכו למובילות ומשפיעות. יש חשיבות לתנועה אזרחית שלא מונהגת בידי גברים אשכנזים שצמחו בצבא, או נשות עסקים עשירות, אלא בידי שתי נשים מזרחיות, לסביות, דור ראשון להשכלה גבוהה, שלא גייסו כסף מאבא או ממשקיעים, והתקרות שלהן לא היו מזכוכית אלא מבטון. והן לא 'מטפלות' בעוני, במצוקת הדיור, בפינויים או בנפגעות תקיפה מינית, אלא פועלות, נאבקות, לומדות ומבלות עם עניים, חסרי הדיור, מפונים, נפגעות ונפגעים. מתקנות יחד עם הציבור".

הצטרפו אלינו

לקהילות, קמפיינים והפעילות השוטפת בתנועה של כולנו