"למדתי לדבר אנגלית כדי שיקשיבו לי"

ביום חמישי הקרוב אעמוד על במה בערב הסטוריטלינג הראשון על שם לואיז כהן ז"ל ואספר באנגלית את הסיפור שלי.

לקריאת הטור המלא של אימאן אן, אחת המשתתפות במחזור הראשון של תכנית השגרירות ללימודי אנגלית וסטוריטלינג ע"ש לואיז כהן ז"ל>> לחצו כאן

קוראים לי אימאן אן וביום חמישי אעמוד על הבמה ואספר את הסיפור שלי לעולם.
למה הסיפור שלי חשוב? אני אישה, פמיניסטית, בדואית, עוסקת בהנחיית קבוצות, סטודנטית לתואר שני, ואני מרגישה שהחיים שלי הם שליחות. לפני כמה חודשים החלטתי ללמוד לדבר אנגלית כדי שיקשיבו לי.

כל חיי התנהלתי מול א.נשים ובשנים האחרונות אני עובדת בעיקר מול נערות ונשים מרתקות, מכל גוני האוכלוסייה. בשיחות איתן נוכחתי בדברים החשובים שיש להן לומר, ובאתגרים העצומים שכל אחת מהן התמודדה או מתמודדת עמם, שבכוחם לעורר השראה או לתת כוחות למישהי אחרת. לחלקן יש חלומות לכתוב ספר, לבנות הרצאה ולדבר את חייהן, אך זה לרוב מסתכם במשפט "אילו רק הייתי יודעת אנגלית".

למי מאתנו אין את הרצון לספר את הסיפור שלה בעצמה? ככה בפשטות, בלי תיווך ובלי פרשנות של האחר? העדר השפה מהווה חסם גדול, גורם לנו לעתים להסתגר בתוך עצמנו ולא להכיר באיכויות שלנו. החיים לימדו אותי שחשוב להתעקש ללמוד ולרכוש כלים להתמודדות כנשים עצמאיות, כדי  שייפתחו בפנינו אפשרויות רבות יותר וכדי שנוכל לקבל החלטות מבחירה ולא מחוסר ברירה.

גדלתי בגן יבנה, במושבה יהודית הומוגנית, בבית בדואי, דתי-מוסלמי. להורים שלי, איברהים וחלימה, היה חשוב מאוד שנגדל להיות בני ובנות אדם טובים, בעלי ערכים ומוסר. הרמה הלימודית שלנו הייתה חשובה להם, אבל יותר מתעודות הצטיינות לימודיות, הם העדיפו תעודות הצטיינות חברתיות, והם קיבלו כאלה בכל שנה.

בכיתה ד', באמצע שיעור אנגלית, הייתה לי תקרית לא נעימה עם המורה מול כל החברים בכיתה, המורה שאת שמה אני זוכרת היטב ביקשה מכל אחד מהתלמידים לקרוא מילה שרשומה באותיות ה-abc. אני הייתי צריכה לקרוא בקול רם את האות H, ולומר את המילה מסוק. נעמדתי ואמרתי בקול רם אליקופטר, המורה כעסה עליי שאומרים הליקופטר, ואין סיכוי שאלמד לדבר אם אני לא מיישמת את מה שאנחנו לומדים בכיתה. מאותו הרגע בניתי סביבי חומות. לא הרשיתי לעצמי לדבר אנגלית, גם לא בלב. כשהגעתי לתיכון ובגרתי מעט התחלתי להרגיש את הקושי והפער בידיעת השפה האנגלית ביני לבין החברים בשכבה. זה בא לידי ביטוי בכך שהייתי צופה עם חברות הילדות שלי במופע של "ג'ף דנהאם", והמהממות האלה בסבלנות אין קץ תרגמו לי מילה במילה, פעם אחר פעם, את כל המופע, עד שכבר זכרתי את התרגום בעל פה. חוויתי קושי לדבר עם חברים ומשפחה, ושלא נדבר על הבגרות באנגלית.

אם נחזור לשאלה ששאלתי בהתחלה: "למי מאתנו אין הרצון לספר את הסיפור שלה בעצמה?" אענה ואכתוב שמזווית הראייה שלי אף אחת לא תוכל לספר את הסיפור ואת החוויות שעברתי טוב ממני. חשוב שכל ילדה, נערה ואישה תוכלנה לשתף את סיפוריהן האישיים במילים שלהן, באותנטיות הדרושה, בדיוק הנחוץ וברגישות שרק הן יצליחו להביא עמן.

ברמה האישית, חשובה לי היכולת לדבר, לשתף ולספר על החיים שלי, על ההתמודדויות שלי עם קשיים ומוסכמות חברתיות, על האומץ למרוד למרות המחיר שאני עלולה לשלם, ולבחור אחרת ממה שהסביבה התוותה בעבורי. בשבילי, היכולת לספר את הסיפור שלי בשפות שונות עשויה להעניק לאחרות כוח, אומץ ואפשרות ללכת עם האמת שלהן, לתת ביטוי לדברים שאינם מדוברים.

לשמחתי זכיתי להשתתף ב"תכנית השגרירות ללימודי אנגלית סטוריטלינג ע"ש לואיז כהן" ז"ל מטעם "שוברות קירות". הקורס בעיניי הוא מתנה פרקטית לחיים. דרכו למדתי איך לעמוד מול קהל ולדבר בביטחון, ובנוסף לזה קיבלתי רשת תמיכה חמה ועוטפת של נשים שליווי ומלוות אותי לאורך כל הדרך.

הקורס הוא בעיניי הזדמנות פז לכל אישה שחוששת לדבר באנגלית ומעוניינת לסלול לעצמה דרך ולקחת את העתיד שלה בידיים. ברגע שנערות ונשים ירכשו לעצמן את הכלי הכל כך חשוב הזה, יהיה ביכולתן לחולל שינוי דרמטי בעולמן, בעצמן.

ביום חמישי הקרוב אעמוד על במה בערב הסטוריטלינג הראשון על שם לואיז כהן ז"ל ואספר בשפה האנגלית את הסיפור שלי. אני מודה מעומק הלב לשוברות קירות על הליווי לאורך הדרך ועל האפשרות לצמוח למחוזות חדשים.

איך שוברות קירות? ערב הסטוריטלינג הראשון על שם לואיז כהן יתקיים ביום חמישי, ב-29 ביולי 2021‏‏ ‏בשעה ‏‏19:00‏, ב-Lima Lima Bar‎‏. הכניסה חופשית.

הצטרפו אלינו

לקהילות, קמפיינים והפעילות השוטפת בתנועה של כולנו