לא די בכך שיש בעולם מנהיגוֹֹת. השאלה היא אם הן מאמצות את אופן השלטון הגברי או שהן מציעות אלטרנטיבה.
שורה ארוכה של נשים ניצבות כיום בצמרת העולמית, מנהיגות מדינות או משמשות בתפקידי מפתח מדיניים. קמלה האריס, בקרוב סגנית נשיא ארצות הברית והאשה הראשונה בתפקיד זה, מצטרפת אל דמויות מרשימות כמו רביעיית ראשוֹת הממשלה הצפוניות — קתרין יקובסדוטיר באיסלנד, סאנה מרין בפינלנד, מדה פרדריקסן בדנמרק וארנה סולברג בנורווגיה; אבל הפלא לא מתרחש רק שם, בצפון הקריר והפמיניסטי: ג'סינדה ארדרן מנהיגה בהצלחה רבה את ניו זילנד, צאי יינג-ון מכהנת כנשיאת טייוואן, סאהלה-וורק זוודה כנשיאת אתיופיה, וישנה כמובן אנגלה מרקל הוותיקה והטובה. האם באה לציונה גואלת? האם העולם עומד להיות מקום טוב יותר ככל שיותר ויותר נשים ינהיגו אותו?
[…]
הדיון בראשוֹת מדינות ובנשים בעמדות מפתח חשוב כשלעצמו, אבל לא בטוח שהוא העיקר. העבודה הפמיניסטית החשובה צומחת מלמטה, מארגוני חברה אזרחית ופעילות בשטח; למשל, בארץ, תנועת "שוברות קירות" של ספיר סלוצקר עמראן וכרמן אלמקייס הצוברת תאוצה עכשיו. נשים בצמרת זה חשוב, הן להנעת מהלכים, הן כמודל חיקוי ועוד מסיבות רבות; אבל קיומן הוא תוצאה של פעילות פמיניסטית לא פחות מכפי שהן מחוללות אותה. כלומר, ייתכן שהשאלה היא לא רק אם נשים מנהיגות משנות את העולם, אלא אולי שינויים שמתרחשים בעולם מביאים לכך שישנן יותר נשים מנהיגות.
בכל מקרה, התהליך הוא ארוך. עדיין רוב שליטי העולם הם גברים, הנשים בולטות וחלקן מצטיינות אך עודן מיעוט. כמאמר הפמיניסטי הנודע, תנו לי נשים בינוניות בעמדות מפתח באותו שיעור של גברים בינוניים המשמשים בהן — וזו תהיה לפחות התחלה.