יש משהו מטלטל בלהיות חלק מהמון כה גדול, ועדיין להרגיש זרות כה גדולה. הבחירה לצאת להפגנות בכל זאת, כ"חזית הלא מיוצגים.ת" היא ניסיון לפעול בתנאים שלנו, כהפגנה בתוך הפגנה.
קראו את הטור המלא של ספיר סלוצקר-עמראן, פורסם במרץ 2023, העוקץ
"הראייה המורכבת של המציאות בישראל, זו שמסרבת להתעלם מעוני ומכיבוש, שמדברת את השיח המזרחי לא בגרסה המתוקה אלא מזרחיות כתפיסת עולם פוליטית לשוויון, יש בה שכבות רבות."
"היום אני מרגישה שהצטברו כל כך הרבה שכבות, שהן כמעט משתקות אותי, מוחצות אותי מלנקוט עמדה ולעשות מעשה, מתוך חשש להיות עלה תאנה או לשמש ככלי בידי אחרים. שכבה אחת היא טראומה מאלימות ומתחושת נטישה, שכבה אחרת מורכבת מהתסכול של הפגנות עם מספר משתתפות דו ספרתי, לפעמים מרגישות שצועקות לתוך החלל, לפעמים כתפילה לשמיים. שכבה של תסכול, על שנים שבהן עמדנו לבד, ועל השנים הבאות שאולי גם בהן נמשיך לעמוד לבד. וזה כואב כל כך."
"השינויים שאני מבקשת, הם מתרחשים לאט. רבות היו לפני ורבות יהיו אחריי. אני שוב חוזרת להתעסק בנושאים שלא על סדר היום הציבורי. יודעת שאי אפשר לנבא מה יהיה, אפשר רק לאגור כוחות, להתאגד, לחזק האחת את השנייה ולהמשיך לפעול במקום מורכב, בדרך קשה ומעייפת, בטווח הארוך, ולהתפלל שהדרך תוביל למחוז חפצנו."